החלטה בתיק רע"א 5239/10

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא י' זפט) בהפ"ב 41782-12-09 מיום 17.05.2010 במסגרתו נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק בורר שניתן על ידי הבורר עורך הדין מיקו מנחם (להלן: הבורר) ביום 1.12.2009 (להלן: פסק הבוררות).

רקע

1.       ביום 15.04.2007 נכרת בין המבקשת 3 לבין המשיבים הסכם לגמר בניית מבנה המורכב משני בתי מגורים ברמת גן בהתאם למפרט טכני שצורף לו, וזאת עד ליום 31.08.2007 תמורת 330,000$ לא כולל מע"מ (להלן: ההסכם). סכסוך בנוגע להפרת ההסכם הוביל לתביעה ותביעה שכנגד אשר נמסרו להכרעת הבורר. בהסכם הבוררות נקבע כי "הבוררות תתנהל על פי הדין המהותי, גמישות רציונאלית בתחום דיני הראיות, פסה"ד יהיה מנומק".

הבוררות בין הצדדים התנהלה במשך תקופה של למעלה משנה ושלושה חודשים וכללה יותר מ-1,000 עמודי פרוטוקול. ביום 1.12.2009 ניתן פסק בוררות ארוך ומפורט בעניינים של הצדדים, בו נקבע כי המשיב 1 (להלן: המשיב) עבד ברציפות בבניין עד לחודש דצמבר 2007 ורק לאחר מכן נטש את הבניין מאחר שלא שולם לו שכרו. הבורר קיבל את טענת המשיב כי המבקשים הם שגרמו להפסקת העבודה על ידי כך שנקטו בסחבת והעלו דרישות נוספות ומעורפלות, וקבע כי אם נגרם להם מכך נזק הרי שאין להם אלא להלין על עצמם ולכן דין התביעה שכנגד להידחות. בנוסף, דחה הבורר את טענת המבקשים כי בעקבות הפסקת הבנייה, איכותה והצורך בהשלמתה נגרמו להם נזקי ממון וכי יש לחייב את המשיב לפצותם בגינם. פסק הבוררות אף קבע כי גם על פי חובת תום הלב היה על המבקשים להודיע למשיב בהקדם האפשרי כי הם אינם מקבלים את איכות העבודה, אולם משלא עשו זאת לא רק שלא צמצמו את נזקיהם, אלא אף הגדילו אותם. יתר על כן, המבקשים לא תיעדו את הליקויים הנטענים על ידם ועל כן דחה הבורר את טענותיהם בקובעו כי הן בלתי מוכחות. לסיכום, הבורר קבע כי על המבקשים לשלם למשיב סכום של 384,010 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.       ביום 31.12.2009 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות. בבקשתם טענו כי יש לבטל את פסק הבוררות מאחר והבורר חרג מסמכותו [לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות)], לא הכריע בעניינים שנמסרו להכרעתו (לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות), לא נימק את הכרעותיו (לפי סעיף 24(6) לחוק הבוררות) ולא מילא אחר חובתו לפסוק על סמך הדין המהותי (לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות). ביום 17.05.2010 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם, למעט שני עניינים שהוחזרו לבורר לשם הכרעתו.

בית המשפט המחוזי קבע כי לשם תמיכה בטענתם להעדר הנמקה ציטטו המבקשים את הסעיפים הרלוונטיים מפסק הבוררות באופן חלקי ובכך חטאו בחוסר תום לב המצדיק דחיית טענותיהם בעניין זה. בנוגע לחובת ההנמקה הוסיף כבוד השופט זפט וקבע:

"למעט עניינים שיפורטו להלן, נימק הבורר את הכרעותיו כנדרש. טרוניית המבקשים אודות היקף הדיון בתביעה שכנגד (סעיפים 47-49 לבקשה) אינה מקובלת עליי. מקום שאין צורך ענייני להאריך בדברים מוטב לו לבורר שלא יאריך בדברים. ובהתחשב בכך שחלק מטענות הצדדים התבררו במסגרת הדיון בתביעת המשיבים איני רואה פגם בדרך בה הלך הבורר בדונו בתביעה שכנגד" (סעיף 3 לפסק הדין).

בית המשפט המחוזי אף קבע כי אין ממש בטענת המבקשים כי הבורר התעלם מהדין המהותי, ועדות לכך היא הסתמכות הבורר על כלל פרשנות ההסכם לרעת המנסח, ומכאן שלכל היותר ניתן לטעון שטעה ביישום הדין כאשר בנסיבות העניין העדיף ליתן משקל מכריע לכלל זה. גם את טענת המבקשים לפיה הבורר חרג מסמכותו דחה בית המשפט המחוזי בקובעו כי גם טענה זו נסמכת על ציטוט חלקי של פסק הבורר ואין ממש אף בטענה לפיה הבורר עשה שימוש בידיעה אישית. עם זאת, הבורר קיבל את טענת המבקשים כי הבורר לא התייחס לטענות הצדדים בנוגע לעלות המרזבים ולרכיב החנייה והשפעתו על הסכום לתשלום בו חוייבו המבקשים. למעט שני הנושאים הללו שהוחזרו להכרעת הבורר אישר בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות.

מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

3.       במסגרת הבקשה חוזרים המבקשים על טענתם לפיה יש לבטל את פסק הבוררות וזאת מכוח העילות שנטענו על ידם עוד בבית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, הבורר חרג מהסמכות הנתונה לו לפי הסכם הבוררות ולא נימק את פסק הבוררות על אף שהתחייב לעשות כן.

במסגרת הטענה הראשונה טוענים המבקשים כי בניגוד להסכם הבוררות חרג הבורר מסמכותו עת הכריע בסוגיות שבמומחיות בתחום הבניין וההנדסה על סמך שיקול דעתו, הגיונו הבריא או על סמך ידיעה שיפוטית או אישית אסורה. המבקשים טוענים כי לא מינו את הבורר כמעין מומחה וחוות דעת מקצועיות שהגישו מטעמם מעידות על כך. המבקשים טוענים כי היה על הבורר לפסוק על סמך הראיות וחוות הדעת שלפניו, אולם הוא התעלם מחוות הדעת של המומחה ומעדותו של מפקח הבנייה. יתר על כן, המבקשים טוענים כי הבורר הסתמך על ידיעתו האישית ועל הערכה כללית שמקורה בהבנתו ושליטתו לכאורה בתחום הבנייה, אולם הסתמכות זו נוגדת את הדין המהותי לו מחוייב הבורר.

במסגרת הטענה השנייה טוענים המבקשים כי פסק הבוררות אינו מנומק דיו, זאת חרף חובת ההנמקה המוטלת על הבורר מכוח הסכם הבוררות ופסיקת בית משפט זה. המבקשים טוענים כי פסק הבוררות חסר התייחסות רצינית לתביעה הנגדית וכמעט שאינו דן בה, כאשר לטענתם דווקא המקרה דנן, בו עובדות רבות היו במחלוקת בין הצדדים ונאספו בו עדויות, ראיות וחוות דעת רבות, מחייב הנמקה מוגברת מצד הבורר.

4.       במסגרת הבקשה אף טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הם חטאו בחוסר תום לב כאשר הדגישו בבקשתם רק חלקים מפסק הבוררות המצדיק דחיית טענותיהם בעניין זה. לטענתם, עשו זאת כדי לא לגדוש את כתבי הטענות יתר על המידה וציטטו חלקים מפסק הבוררות כדי להדגים את סגנון הכרעת הבורר.

5.       לטענת המבקשים המקרה דנן מצדיק היענות לבקשתם, שכן מדובר במקרה בעל חשיבות עניינית וציבורית שכן סוגיית חובת ההנמקה של פסקי בוררות הינה סוגיה עקרונית. לדבריהם, זהו אינטרס של מערכת בתי המשפט לאפשר הליכי פתרון סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט. לטענת המבקשים כדי לחזק את מוסד הבוררות בתקופה קריטית זו וכדי לזכות באמון הציבור במוסד זה על בית המשפט להניח קווים מנחים וברורים לפיהם יוכלו בוררים לפעול בעתיד. קווים מנחים אלו צריכים לכלול בין היתר קביעה ברורה כי הנמקת פסק בורר צריכה לבוא לידי ביטוי באופן מושכל, אחראי ומקצועי ואינה צריכה להתבסס על ידיעתו האישית של הבורר.

דיון והכרעה

6.       דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בקבלת תגובתם של המשיבים. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה והיא שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605, 615 (2004); רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2000); רע"א 10570/08 מצנר נ' פלינט (לא פורסם, 3.3.2009)]. אין מקרה זה נופל לגדר המקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. מדובר בסכסוך פרטני בין הצדדים שבו הכריע הבורר, לאחר שהונחה בפניו כל התשתית העובדתית הנדרשת לשם כך. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי דן בטיעוני המבקשים בדבר עילות הביטול המתקיימות לטענותיהם ודחה אותן לגופן. בנוסף, לא שוכנעתי כי נדרשת התערבות לשם מניעת עיוות דין. מכל הטעמים דנן עולה כי אין הצדקה להתערבות. 

7.       למעלה מן הצורך אציין, כי הבורר לא חרג מן הסמכות הנתונה לו לפי הסכם הבוררות ונימק את החלטותיו כראוי. פרוטוקול הבוררות כלל למעלה מ-1,000 עמודים ובפסק הבוררות הארוך והמפורט שטח הבורר את מסקנותיו ופירט כי ביסס אותן על עדויות הצדדים, חוות הדעת המקצועיות, נסיבות המקרה והראיות שהונחו לפניו, אשר היוו תשתית עובדתית מספקת להכרעתו. מסכים אני עם בית המשפט המחוזי כי מדובר בהנמקה ראויה, העונה על החובה שחלה על הבורר [לעניין היקף חובת ההנמקה החלה על הבורר ראו: סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך ב' 1063-1058 (מהדורה רביעית, 2005)]. זאת ועוד, לטעמי אף די בהנמקה שמהווה ציון של אבני הדרך עליה היא מבוססת, וכאשר מדובר בהנמקה קצרה אך עניינית הממפה את השיקולים שהובילו את הבורר להכרעתו אין צורך בפסק דין מנומק של ממש [ראו: פסק דינה של כבוד השופטת ר' שטרנברג אליעז בה"פ(מחוזי ת"א) 11350/99 גרינבלט ולרי ואח' נ' עודד רינה (לא פורסם, 9.3.2000)].